<h1>רשב"א — ב"ק</h1>
<h2>דף מא.</h2>
[רשב"א ב"ק מ' ע"ב] בתמורה פרק כל האסורין [כ"ח ע"ב] אמרו דמן הבהמה להוציא את הרובע, דאשכחן בהמה גבי רביעה דכתיב ואשה לא תעמוד לפני בהמה לרבעה ומן הבקר להוציא את הנעבד דאשכחן בקר גבי נעבד דכתיב וימירו את כבודם בתבנית שור. וא"ת למה לן מן הבהמה ומן הבקר להוציא את הרובע והנעבד תיפ"ל מדתני דבי ר' ישמעאל נאמר כאן כי משחתם בהם מום בם כל מקום שנאמרה השחתה אינה אלא דבר ערוה וע"ז, הא אמרו שם בתמורה דהאי תנא דדריש ליה מדכתיב מן הבהמה ומן הבקר לא משמע ליה מכי משחתם בהם, ותנא דבי ר' ישמעאל דנפקי ליה רובע ונרבע ונעבד מכי משחתם בהם דריש מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן פרט לחולה ולזקן ולמזוהם וכו' כדאיתא התם.
<h2>דף מט.</h2>
[ב"ק ע' ע"א] איכא דאמרי אמרי נהרדעי לא כתבינן אורכתא אמטלטלי דכפריה. ונפקא מינה לגזל שהוא בעין ביד גזלן ולא נתייאשו הבעלים וא"נ מלוה בשטר שאע"פ שאינו יכול להקדיש דגזה"כ היא מדכתיב כי יקדיש את ביתו מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו, אבל במכר או במתנה יכול ליתן ולזכות אגב קרקע או בחליפין בכל מקום שהן כמו שאמרנו, והא הוא דאיכא בין לישנא קמא ללישנא בתרא, וא"נ מלוה בשטר בשהקנה לו בהרשאה בכתיבה ומסירה, אבל מלוה ע"פ שאי אפשר להקנותה אלא במעמד שלשתן אע"ג דלא כפריה אי אפשר לכתוב עליה הרשאה ללישנא בתרא כלישנא קמא, כיון דאמרינן דכל אורכתא דלא כתיב בה זיל דון ואפיק לנפשך לאו אדרכתא ואם אי אפשר לזכות לו כי כתב ליה מאי מהני ליה דלעולם מצי אמר ליה אידך זיל לאו בעל דברים דידי את. וכן כתב הרמב"ם ז"ל שאין כותבין הרשאה במלוה ע"פ שאין כותבין אלא על מה שאפשר להקנות. ויש מי שאומר דללישנא בתרא כותבין בכל דלא כפריה ואפילו במלוה ע"פ, לפי שההרשאה אינה קונה קנין גמור אפילו בפקדון דלא כפריה דהא אסיקנא דשליח שווייה אלא דלגבי נפקד שווייה כקונה וכבעל דברים דידיה דלא מצי למידחייה הלכך לא דייקינן ביה כולי האי.
<h2>דף נא.</h2>
זוזא מאכא. פירוש שנפחתה צורתו, ונראה לי שהיה יוצא על ידי הדחק ואמרינן [ב"מ נ"ב ע"ב] האי דמוקי נפשיה אזוזי מקרי נפש רעה, ומש"ה כי תקע ליה באידך יהיב ליה כוליה, דאי לא כי תקע ליה באידך היכי מצי יהיב ליה כוליה וקביל ליה מיניה, וכי הפרש יש בין כוליה לפלגיה, א"נ י"ל דכיון שנפחתה צורתו אי פליג ליה לא הוה נפיק כלל אבל כוליה נפיק, ולפיכך פלגיה לא הוה שקיל אבל כוליה שקיל.
